ביאור שטיינזלץ על שבת י״ט

1 כותח הבבלי תבלין שיש בו פירורי לחם שהחמיצו וכל מיני כותח אסור למכור לגוי שלשים יום קודם הפסח. שמאחר שהכותח משמש כתבלין בלבד, משאירים אותו זמן רב יותר מאשר מאכלים אחרים.

2 א תנו רבנן שנו חכמים בברייתא אחרת: מלכתחילה נותנין מזונות לפני הכלב בחצר בשבת, ואין חוששים שמא יטלם ויוציאם לרשות הרבים. ואם נטלו הכלב ויצא מחוץ לחצר — אין נזקקין לו, שאין צריך לדאוג שיאכלם הכלב דווקא באותה חצר.

3 וכיוצא בו אמרו: נותנין מזונות לפני הגוי בחצר בשבת. ואם נטלו הגוי ויצא — אין נזקקין לו. ושואלים: הא תו זה עוד למה לי, והלא היינו הך זהו זה, כלומר, הרי משמעות ההלכה זהה גם בכלב וגם בגוי, כי איסורי שבת אינן חלים על שניהם. ומשיבים: יש להבדיל, שכן מהו דתימא שתאמר כי האי זה, הכלב הרי החובה לדאוג למזונותיו רמי עליה מוטלת עליו, על בעל החצר שהוא בעליו, והאי לא רמי עליה וזה, הגוי מזונותיו אינם מוטלים עליו, על בעל החצר, ואם כן כאשר יש בדבר חשש של חילול שבת היה מקום לומר שלא יתן לו מזונו, ועל כן קא משמע לן השמיע לנו שגם בגוי מותר.

4 ב תנו רבנן שנו חכמים בתוספתא: לא ישכיר אדם את כליו לגוי בערב שבת, שנראה כאילו היהודי מקבל שכר בעד עבודה הנעשית בשבת. ואולם ביום רביעי וביום חמישי — מותר. וכיוצא בו, אין משלחין איגרות ביד גוי בערב שבת, ואולם ברביעי ובחמישי — מותר. אף על פי כן אמרו עליו על ר' יוסי הכהן ואמרי לה ויש אומרים שאמרו זאת על ר' יוסי החסיד שלא נמצא כתב ידו ביד גוי מעולם, כדי שלא יזדמן שהגוי יטלטל את מכתבו בשבת.

5 תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: אין משלחין איגרת ביד גוי בערב שבת, אלא אם כן קוצץ לו דמים, כלומר, קובע לו שכר קצוב עבור העברת המכתב. שאז כל מה שעושה הגוי במכתב זה איננו בשליחותו של ישראל, כי אם לשם עצמו, שהרי שכרו קצוב מראש. בית שמאי אומרים: אין מוסרים איגרת בערב שבת לידי גוי אלא כשיש עדיין שיעור זמן כדי שיגיע הגוי לביתו לפני חשיכה. ובית הלל אומרים: כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה של העיר אליה נשלח.

6 ושואלים: והלא קצץ קבע מחיר, ומה משנה לנו אם יגיע בערב שבת או ביום השבת? אמר רב ששת, הכי קאמר כך אמר: ואם לא קצץ את מחיר השליחות — בית שמאי אומרים: אין מוסרים לו את האיגרת אלא אם כן נשאר עד כניסת השבת שיעור זמן כדי שיגיע הגוי לביתו. ובית הלל מגבילים את ההיתר למסור לגוי ואומרים: שיעור הזמן הוא עד שיגיע לבית הסמוך לחומה.

7 ושואלים: והאמרת רישא והרי אמרת בתחילה שאין משלחין אלא אם כן קצץ? הרי שבלא קציצה אין לשלוח כלל! ומשיבים: לא קשיא אפשר להסביר כי הא זה ששנינו שמותר למסור לגוי איגרת בערב שבת אפילו בלא לקצוץ הרי זה באופן דקביע בי כשקבוע בית דואר במתא בעיר, הא זה שמותר למסור אפילו בלי לקצוץ, הרי זה באופן שלא קביע בי דואר במתא קבוע בית דואר בעיר.

8 ג תנו רבנן שנו חכמים: אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת, שלא ייראה הדבר שעושה הישראלי מלאכה ביום השבת. במה דברים אמורים — כשהפליג לדבר הרשות, אבל אם הפליג לדבר מצוה — שפיר דמי יפה נחשב, מותר. אבל גם אז צריך שיהא פוסק קובע עמו, עם הגוי המנהיג את הספינה, על מנת לשבות, ואולם אף על פי שפסק עמו — הגוי אינו שובת, דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו צריך לפסוק. ואולם להפליג בספינה הנוסעת מצור לצידן, שהנסיעה היא נסיעה קצרה בים — אפילו בערב שבת מותר.

9 ד תנו רבנן שנו חכמים בתוספתא: אין צרין על עיירות של גוים במלחמה פחות משלשה ימים קודם לשבת, כדי שלא יצטרכו להתחיל בחילול שבת בהקמת המצור. ואולם אם כבר התחילו במצור פחות משלושה ימים לפני שבת — אין מפסיקין מכל פעולות המלחמה אף בשבת. וכן היה שמאי אומר: ממה שנאמר "ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה עד רדתה" דברים כ, כ, למדים כי מאחר ויש לעשות את המצור "עד רדתה", יש אם כן להמשיך במצור אפילו בשבת.

10 ה שנינו במשנה שאמר רבן שמעון בן גמליאל: נוהגין היו בית רבן גמליאל שלא היו נותנים כלי לבן לכובס גוי אלא שלושה ימים לפני השבת. תניא שנינו בתוספתא שאמר ר' צדוק: כך היה מנהגו של בית רבן גמליאל, שהיו נותנין כלי לבן לכובס גוי שלשה ימים קודם לשבת וכלים צבועים היו נותנים לו אפילו בערב שבת. ומעירים: ומדבריהם למדנו שהלבנים קשים לכבסן יותר מן הצבועין, שבלבן ניכר כל כתם יותר.

11 ואגב הערה זו מספרים כי אביי הוה יהיב ליה ההוא מנא דצביעא לקצרא נתן בגד צבוע לכובס. אמר ליה לו אביי לכובס: כמה בעית עילויה אתה רוצה עבורו, כדי לכבסו. אמר ליה לו הכובס לאביי: כדחיורא כמו בשל לבן. אמר ליה לו אביי: לא תוכל להטעות אותי בנושא זה, וכבר קדמוך רבנן חכמים, שמהברייתא למדנו מה קשה יותר לכביסה. ואמר אביי בענין זה: האי מאן דיהיב מנא לקצרא, במשחא ניתיב ליה ובמשחא נשקול מיניה הנותן בגד לכובס, במידה יתן לו ובמידה יקח ממנו. דאי טפי שאם הוא ארוך יותר — סימן הוא שאפסדיה הפסידו הכובס בכך דמתחיה שמתחו. ואי בציר ואם הוא קצר יותר — ודאי אפסדיה בכך שכווציה כווצו.

12 ו שנינו במשנה כי שוין אלו ואלו, בית שמאי ובית הלל, שטוענין את קורות בית הבד ועיגולי הגת. ושואלים: מאי שנא כולהו במה שונים כולם, כל הדברים הכתובים במשנה, שגזרו בהו בהם בית שמאי, ומאי שנא ובמה שונים קורות בית הבד ועיגולי הגת שלא גזרו בהם בית שמאי? ומשיבים: הנך דאי עביד להו אותם שאם עושה אותם בשבת הריהו מיחייב מתחייב בשל כך קרבן חטאת — גזרו בהו בהם בית שמאי שלא יעשו אותם בערב שבת עם חשכה. ואולם קורות בית הבד ועיגולי הגת שאפילו אי עביד להו אם עושה אותם בשבת הוא לא מיחייב מתחייב בכך קרבן חטאת — לא גזרו בית שמאי.

13 ושואלים: מאן מי הוא התנא הסבור שכל מידי דאתי שבא ממילא, מעצמו, ולא על ידי פעולה בידיים, שפיר דמי יפה נחשב, מותר בשבת? אמר ר' יוסי בר חנינא: דעת תנא זה, דעת ר' ישמעאל היא, דתנן שכן שנינו במשנה: השום והבוסר של ענבים, וכן המלילות של חטים שרסקן מבעוד יום, ר' ישמעאל אומר: יגמור ויטפל בהם משתחשך. שלאחר גמר הריסוק שמים את הדברים הללו תחת משקולת, כדי שהנוזלים ימשיכו לצאת. ור' עקיבא אומר:

14 לא יגמור. ואילו האמורא ר' אלעזר אמר: משנתנו כשיטת ר' אלעזר התנא היא. דתנן שכן שנינו במשנה: חלות דבש שריסקן בערב שבת ויצאו הדבש מעצמן ביום השבת — אסור באכילה, ככל דבר שנעשה בשבת. ור' אלעזר מתיר.

15 ושואלים: ור' יוסי בר חנינא מאי טעמא מה טעם לא אמר כר' אלעזר, שלכאורה דברי ר' אלעזר במשנה קרובים יותר! ומשיבים: אמר יכול היה ר' יוסי לומר לך כי התם שם בחלות דבש הוא דמעיקרא שמתחילה הוא אוכל ולבסוף הוא אוכל, שהדבש נחשב כמאכל, ואם כן בחלות הדבש לא היתה סחיטה כלל, שמשמעה הוצאת נוזלים ממאכל. ואולם הכא מעיקרא כאן במשנה היה הכל בתחילה אוכל והשתא ועכשיו נעשה משקה, והרי זה בכלל סחיטה. ור' אלעזר אמר יכול היה לומר לך כתשובה לטענה זו: הא שמעינן ליה הרי שמענו אותו את ר' אלעזר שאפילו בזיתים וענבים הוא נמי שרי גם כן התיר. דהא כי אתא שהרי כאשר בא רב הושעיא מנהרדעא, אתא ואייתי מתניתא בידיה בא והביא ברייתא בידו, שנאמר בה: זיתים וענבים שריסקן מערב שבת ויצאו הנוזלים מעצמן — אסורין. ר' אלעזר ור' שמעון מתירין. ומשיבים כי ר' יוסי בר חנינא את הברייתא לא שמיע ליה שמע ידע.

16 ומצד שני שואלים: ור' אלעזר מאי טעמא מה טעם לא אמר כר' יוסי בר חנינא שמשנתנו כדעת ר' ישמעאל היא? ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך ר' אלעזר: וכי לאו איתמר עלה לא נאמר עליה שאמר רבא בר חנינא אמר ר' יוחנן: כאן מדובר במחוסרין דיכה, שכאשר השום והבוסר לא נדוכו כלל במדוך — דכולי עלמא לא פליגי הכל מסכימים שאסור להניח אותם באופן שיצאו נוזליהם מעצמם בשבת. כי פליגי כאשר נחלקו היה זה באופן שכבר נידוכו כל צרכם ואולם עדיין מחוסרין הם עוד שחיקה יתירה. והני נמי ואלה גם כן במשנתנו כמחוסרין דיכה דמו נחשבים. ומסופר שהורה ר' יוסי בר חנינא לנהוג למעשה כשיטת ר' ישמעאל, ולהתיר לגמור את הטיפול בהם אף משתחשך.

17 א ומתוך שעסקו בדברים השייכים לבית הבד מביאים עוד דברים אחדים בענין זה: שמן של בדדין בעלי בית הבד ומחצלות של שמשתמשים בהם בדדין למלאכתם, רב אסר לטלטלם בשבת משום שהם מוקצים לצורך מסויים, ודבר שהוקצה והונח לשימוש מקצועי אסור לטלטלו בשבת. ושמואל שרי התיר, שלדעת שמואל אין דין מוקצה שייך ברוב הדברים. ומעין מחלוקת זו נחלקו בהני כרכי דזוזי אותן כריכות, מחצלות, העשויות לכסות בהן את המרכולת שמביאים בספינה, שרב אסר משום מוקצה, ושמואל שרי התיר. וכן אמר רב נחמן: עז שמגדלים אותה לחלבה, ורחל כבשה שמגדלים אותה לגיזתה, ותרנגולת שמגדלים אותה לביצתה, ותורי דרידיא ושוורים של חרישה, שכל אלה לא הוכנו לצורך אכילה, וכן תמרי דעיסקא תמרים שהוכנו לעסק מסחר בכל אלה, רב אסר להשתמש בהם לאכילה, או לשוחטם אף ביום טוב מטעם מוקצה, כיון שאין דעתו מבעוד יום לאכול מהם, שהרי הכינם לצורך אחר. ושמואל אמר: מותר, שלדעתו אין דין מוקצה. ומעירים כי קמיפלגי בפלוגתא חלוקים הם במחלוקת התנאים ר' יהודה ור' שמעון בענין מוקצה.

18 ומסופר: ההוא תלמידא דאורי תלמיד אחד הורה בעיר חרתא דארגיז כר' שמעון שמוקצה מותר, ושמתיה החרימו רב המנונא. ושואלים: והא והרי כר' שמעון סבירא לן סבורים אנו, ופוסקים כדבריו, ומדוע אם כן החרימו? ומשיבים: באתריה במקומו של רב הוה היה זה, ולא איבעי ליה למיעבד הכי היה צריך לעשות כך. שאף שפוסקים להיתר, כיון שהעיר היתה בתחום מרותו של רב — כל שהתיר ברבים שלא כדעת רב, הרי זה כמזלזל בכבודו. בדרך אגב מסופר כי הני תרי תלמידי אותם שני תלמידים, חד אחד היה מציל מן הדליקה בחד מנא בכלי אחד, וחד ואחד היה מציל בארבע וחמש מאני כלים. שהתירו להציל דברים מפני הדליקה בשבת, ונחלקו אם יש להעדיף טלטול כלי אחד בלבד והליכה פעמים רבות, או להעדיף טלטול כלים רבים ומיעוט בהליכות. וקמיפלגי בפלוגתא ונחלקו באותה מחלוקת של רבה בר זבדא ורב הונא שנחלקו אף הם במקום אחר בנושא זה.

19 ב משנה במשנה זו נמנו דברים שאין לעשותם בערב שבת, אלא אם כן תיגמר מלאכתם כולה או רובה מבעוד יום. ואמרו: אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו דיים מבעוד יום. וכן אין נותנין פת לתנור בערב שבת עם חשכה, ולא חררה בצק שטוח על גבי גחלים, אלא אם נותר שיעור זמן כדי שיקרמו פניה של עוגה או לחם זה מבעוד יום. ר' אליעזר אומר: שיעור הזמן הוא כדי שיקרום הקרום התחתון שלה, שהוא נעשה בפחות זמן. ואולם באופן יוצא מן הכלל משלשלין מלכתחילה את קרבן הפסח בתנור בערב שבת עם חשכה באופן שתיגמר צלייתו בשבת אם חל ערב פסח בערב שבת. וכן מאחיזין מדליקים מלכתחילה את האור אש במדורת בית המוקד במקדש בערב שבת סמוך לחשיכה ומניחים לאש שתתתפשט אחר כך במדורה כולה.